איך אפשר לצמוח בלי שורשים?

חיים צומח בקיבוץ בשנות השישים, בן סקרן (יש אומרים: סקרן מדי) לשורדי שואה שלא אוהבים לדבר על מה שהיה "שם". אבל חיים לא מוותר. בסבלנות ובחוצפה הוא סוחט מאמו ומסביבתו את כל מה שהוא יכול כדי להבין אותם. הוא לא מצליח במיוחד.

את תופת יום כיפור הוא עובר בצריח טנק ברמת הגולן, חשוף לזוועות ולמוות, לבלבול ולהלם הקרב. בשוך הקרבות חיים מנסה לחזור למסלולו הקודם, בהצלחה חלקית. הוא מתחתן עם אהובת נעוריו, ניבה, ועובר איתה לדירה קטנה ברמת גן. שם, בין עבודתו כמורה לבין מפגש עם דודו האבוד, מאריק, הוא מצפה, סוף סוף, להולדת הילד הראשון שלהם.

אבל אז ההריון הולך לעזאזל, ואיתו כל העולם כולו.

"ספרי לי עוד על מאריק" הוא יותר מספר מרגש. הוא ספר חשוב. הוא מקיף יותר משלושים שנות חיים (מתחילת הסיקסטיז עד לניינטיז) וזועק את זעקתו של דור שלם: ילדי ההתיישבות שנאלצו להצמיח בעצמם את השורשים של עצמם.

עלילתו נחבטת ומיטלטלת בין הזיות אמו המידרדרת של חיים לבין ריח הגופות השרופות בטנק, בין הבריחה לבורגנות הרמת-גנית לבין האסקפיזם המוחלט של הודו. בנגיעות אמן היא משרטטת קו בלתי נראה בין האובדן של השואה - לבין הכמיהה לילד, לחיים חדשים, כאן בארץ.

השפה של שלמה סדן אינה מתיפייפת. היא בוטה, אמיתית, וסוחפת את הקורא למסע מורעב בתוך נפשו של חיים, ללא יכולת להתנתק. סדן לא מפחד להצליף בקורא, להביך אותו ולפרקים גם להכאיב בכנות חשופה.

הסוף? אופטימי.