"יומן זה בעצם אדם עומד לבדו בחדר, עומד בפוזה, מול הראי, ורוצה שהפוזה הזאת תישאר בראי כמו תצלום רגעי לנצח נצחים." מתוך יומני לאה גולדברג. ספר זה עוסק בשאלה מדוע אנשים מדברים או כותבים לעצמם. המחבר מציע מסגרת התייחסות תאורטית ופרקטית הרואה בדיאלוג העצמי תופעה מרכזית בהתהוותו של כל אדם בעל תודעה עצמית. הגישה התאורטית החדשה מאתגרת את התפיסות המסורתיות של הפילוסופיה והפסיכואנליזה בכל הנוגע למושג הסובייקט. תפיסות מסורתיות אלה הציעו שני תיאורים מנוגדים לַמושג: הסובייקט כגרעין והסובייקט כתוצר של יחסים. טענת הספר היא שניתוח הסובייקט והסובייקטיביות, בין שהוא גרעיני ובין שהוא תלוי הֶקשר, לא יושלם בלא ניתוח של אחד הרכיבים המרכזיים המעצבים את הסובייקטיביות: התודעה העצמית והתממשותה באמצעות דיאלוג עצמי. הספר בוחן את תופעת הדיאלוג העצמי כתופעה קונקרטית ויום־יומית: דיבור פרטי בקרב ילדים ובקרב אוכלוסיות פתולוגיות, כתיבה ביומנים אישיים, תופעת הווידוי בהקשריה השונים. הניתוח שמציע הספר מלמד כי הדיאלוג העצמי הוא לב לבה של חווית העצמיוּת כתנועה דינמית ודיאלקטית בין היות הסובייקט תופעה בין־סובייקטיבית להיותו אוטונומי ואובייקטיבי.