הפגישה הראשונה בין רייצ'ל בלום ואנדי לנדיס לא התרחשה בנסיבות רומנטיות במיוחד. הם היו בני שמונה, בבית־החולים לילדים במיאמי. רייצ'ל כבר היתה דיירת ותיקה במקום, ואנדי היה אורח לרגע עם זרוע שבורה. הוא סיפר לה איך נפצע; היא סיפרה לו אגדה. כשנפרדו באותו ערב, היה ברור לשניהם שלא יתראו עוד לעולם.

כשנפגשו שוב במקרה בגיל שש־עשרה, הניצוץ הנושן ניצת, כמו ארב בסבלנות כל שנות ילדותם, וסחף אותם לאהבת נעורים סוערת שגם המרחק הגיאוגרפי והתרבותי לא יכול לה.

בין הבית המרווח בלב הקהילה היהודית בפלורידה לבין הדירה הזעירה בשכונת מצוקה, בין הורים עוטפים לאֵם חסרת סבלנות – אנדי ורייצ'ל רק מחכים לרגע שבו יתראו שוב. וכאשר רייצ'ל עוברת לקולג', אנדי, בן תערובת שאביו נעדר, נסחף כולו לקריירה של אצן.

אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. במעבר בין נעורים לבגרות מתברר כי החיים התובעניים של ספורטאי מקצועני מציבים אתגר גדול בפני מחויבותם של אנדי ורייצ'ל זה לזו. הוויתורים שכל אחד מהם עושה למען החיים המשותפים מובילים לתסכולים, שאיפותיהם השונות לעתיד מובילות לעימותים, ואלה – יחד עם פחד, גאווה וכאב – מעמידים בסימן שאלה את יכולתם של אנדי ורייצ'ל לרוץ יחד למרחקים ארוכים.

זה שאוהבים הוא סיפור בשני קולות על אמת פשוטה במציאות מורכבת, על יציבות ותמורות בחלוף הזמן, על ייעוד וגורל ועל היכולת לבחור לנוכח כל אלה.