"עוד עשר דקות ההצגה מתחילה. בתשומת לב רבה היא בוחנת עכשיו את פניה מול המראה. מתקנת את הופעתה, מחזקת את צבע השפתיים בשכבה נוספת של ליפסטיק ועונדת סביב צווארה את צעיף הנוצות. היא לא בטוחה לגבי הזהות של הדמות במראה. האם זאת ארקדינה שניבטת אליה, או אולי זאת היא עצמה? אולי זה מופע הייאוש שלה? שחקנית מתבגרת, מוחמצת, שבכל מאודה רוצה להיות נינה." ואולי היו הדברים בדמיונה בלבד, הוא סיפור על אהבה ועל שגעון. דיוקן עצמי מעורער ואמיץ ,שהולך ונחשף על ציר של זמן שנע בין תנודות הטבע לתנודות הנפש. גיבורת הספר, כמעט בת דמותה של המחברת, אמנית, אישה ואם על סף גיל חמישים. ילדיה פרחו מהקן, יש לה אהבה גדולה, ביתה מטופח ותחביביה רבים. ולצד אלה היא נאבקת במחשבות מייסרות שמתרוצצות ללא שליטה בפינות נסתרות בנפשה, פחדים עמומים מהחמצה, דעיכת הגוף ואובדן היופי. רצף של זיכרונות ואירועים מכוננים מניעים את העלילה בין מציאות ודמיון דרך מחשבות שמתפתלות בין חיים ומוות. שרית בריק מצליחה לשזור יחדיו, באופן הנראה כבלתי אפשרי, כתיבה לירית מעודנת, יחד עם כנות כמעט ברוטאלית, ופאתוס פתלתול עם יד מרסנת. זוהי נובלה עדינה וקטנת ממדים, המחזיקה במרקמה המלמלי את המרובה, קינה על יופי ונעורים שנמוגים. השלמה עם פצעי הלב, וצורך כפייתי בשליטה בגוף ובנפש עד כלות. שרית בריק, ילידת רחובות, 1969, אמנית, יוצרת ושחקנית. ואולי היו הדברים בדמיונה בלבד, הוא ספרה השני. ספרה הקודם דוגית של שלווה, ראה אור אף הוא בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.