מהשנייה שבה רוי מתניע את מנוע מכונית ה"אולדסמוביל" כשלצדו בּאני שותפו – ואולי גם מדליק סיגריה – סופר עלום שם, דן מארלו, מתניע תנופת עלילה אינטנסיבית שלא עוצרת עד לשורה האחרונה. השמש קופחת על פניקס, הצמחייה השרופה של אריזונה צבועה בוויסקי זול. מסניף הבנק שבעיירה נשדד הון גדול. השותפים לשוד מחליטים להתפצל. רוי נפצע במהלך ההימלטות, מחפש רופא שלא יסגיר אותו, ואת חלקו בשלל שולח לו באני בתשלומים שבועיים. כאשר התשלומים מפסיקים להגיע, רוי יוצא למסע חיפוש אחר השותף והכסף האבודים. אלא שדרכו הופכת למורכבת הרבה יותר מאשר מרדף בלשי שגרתי: אנו יורדים יחד עם הדמות לשוליה הנידחים של ארצות הברית, לעומקו של עולם הפשע, לקרביים של הבדידות הנגזרת על אדם אשר גורלו הוא להימלט. במשפטים קצרים וחדים כסכין קצבים כותב מארלו על בָּרים, מערכות יחסים, פונדקים, מלונות מפוקפקים ובתים נטושים. סגנון פראי, נוף סמיך ואפל. המחבר אינו שופט את דמותו של רוי, אף שהיא חסרת רגשות ובלתי מוסרית במובן הקונפורמיסטי. ספר יוצא דופן ובלתי ניתן להשוואה לאחרים.