במרפאה הפסיכיאטרית של בית חולים שבו עבדתי, מקיימים בכל יום שני הצגת מקרה ומצמידים למטופל אבחנה מתוך מילון האבחנות הפסיכיאטרי. ישנה אבחנה משנית החוזרת ברוב המקרים: "קווים נרקיסיסטיים", זה מה שאומרים היום על מרבית המטופלים. אנחנו דור שחי סביב עצמו. הילד, שעליו מדווחת המורה להורים באספת הורים, הוא תמיד "מאוד מיוחד"; אם אין בו מצוינות, אנו מבקשים לפחות לשמוע שיש לו בעיות מיוחדות. אין דבר נורא יותר להורים מהמשפט: "גברתי ואדוני, יש לכם ילד רגיל". כיוון שכולנו מיוחדים, קשה ליצור קשר עם אחר, שגם לו מגיע הכול. כלומר כל איש מצפה להיות במרכז וזולתו יהיה הקהל.