כשצעדתי על השטיח האדום בכניסה לבית הלבן, לא יכולתי שלא להיזכר בבית שבו גדלתי, שבו היו רק שני חדרי שינה קטנים. באחד ישנו אבא ואמא ובשני אנחנו, הילדים. כשכבר לא הספיק לנו המקום, סגרו בתריסול את המרפסת הקדמית הקטנטנה ואני קבלתי את הכבוד לעבור אליה. בלילה סגרתי את התריסול כדי שאצליח לישון, אבל בבוקר, מיד כשיכולתי, פתחתי אותם לרווחה. כשהייתי קטנה חשבתי שאני פותחת חרך כדי שאצליח לראות מה קורה בחוץ. היום אני יודעת שאני רוצה לפתוח צוהר אל הבית בו גדלתי, אל החיים שחייתי, כדי שתוכלו גם אתם להכיר ולראות.